the shape of our ends - טקסט לנועה גלזר
שומר סף נוצץ
-התשוקה לזיכוך בענווה היא ההתמרה הכי יפה למזל גדי
-שיו. זה צריך להיות הטקסט, רק המשפט הזה
״אדם לא יוכל לדעת את עצמו לעולם, עד אשר ילמד את כל הרגליו. הסתכלות בהרגלים אלו לימודים קשים במיוחד, כי בכדי לראותם ולרשום אותם, יש להימלט מהם, להשתחרר מהם לו גם לרגע: כדי להסתכל בהרגלים וללמוד אותם, עליך לנסות להיאבק עימם...״ [1]
החיבור בין אלמנטים יחד דומה ליצירתו של הרגל. הרגל פשוט, הרגל של מבוגר שבא לשטוף כלים בצורה המסוימת הזו שגם הורסת לו את הגב. הגוף השפוף, כפפות הפלסטיק, קצף הנוזל, רעש הזכוכית. אבל הוא אינו מפסיק את ההרגל הנורא הזה. בכדי להפסיק אותו עליו לעצור, להתבונן בו ובאותו הזמן גם להימלט ממנו ומי יישאר כשנתבונן בהרגלים שלנו? מי שליט האדם -ההרגל, או נוכחות מול ההרגל- ומי נוכח כשאנו נעדרים... הרגל מכסה את עצמו לעיתים בנטישה עצמית, מתבונן בנו בחליפה נוצצת כשומר סף קטן.
כוח ההתבוננות בעצמנו, דומה למאבק מול חומר זר שמגביר את זרותנו בתוכנו. אולי זוהי נקודת המוצא של האמנית היוצאת אל שורשי הנטישה, מחפשת את זנב חליפתו של השומר הסינטטי, מחפשת לפתוח את סתימת ההיעדרות. שם, היא מפשטת את ההרגלים הכי טבעיים שלנו, מפרקת להם את משמעות החיבור והופכת אותם למניעים אכזריים המקפיאים את החום האנושי. כך האובייקטים הפרושים כאן במרחב יתחברו אצלנו במושבות הקפואות, בחללים הריקים- ילבשו את חליפת השומר, כי משהו קיים בעולם החייב להתמלא על ידנו. הדרישה הזו - למלא את החלל נותנת לנו כוח לחיבור פשוט ואנושי מול אותו שומר נוצץ. שם נמצא את העשב המחשמל, את הבוץ שפוסל מבלי משים, באותה חשיכה ממנה נצא בפיקחון חלומי מול האנושיות העיוורת---
מורסאן עוד-שמש
ינואר 2022
